אני צריכה לשטוף בקבוקים (לא אוהבת את זה בכלל), לשחק איתן, להעסיק אותן

לראות כמה שפחות את ״רינת ויויו״ החבר׳ה אהובים על רומי בטלוויזיה,

להחליף 10 פעמים טיטולים של קקי/פיפי ,לפעמים אפילו יותר כי זה כפול 2,

להרדים אותן, לבשל, לנקות את הרצפה שמלאה באוכל ולא לפספס פירור שמא אליני תכניס לפה כי כל גרגיר היא בודקת, לשמוע אותן בקונצרט של בכי כשאלין מושכת לרומי בשיער ,להתפלל שיירדמו יחד בצהריים כדי שאצליח לשבת מול המחשב ולעבוד או לסדר את הטורנדו שיש בבית, לקלח, לצחוק, להקריא סיפוק, לרקוד, לשיר, ליצור חוויות, לאבד לפעמים את הסבלנות, לרצות לדפוק את הראש בקיר ולחייך עד כמה שאפשר.

 

כל יום בד״כ אני יודעת מה הסדר יום שלנו, אני מתכננת אותו כבר לפני.

לצאת לטייל איתן לבד ליום שלם עוד לא תכננתי כי זה נראה לי מפחיד ולא בר ביצוע - רומי בת שנתיים, סקרנית, נכנסת לחנויות, רצה ודורשת דברים כאן ועכשיו ואם לא- היא צורחת.

 

ואליני, בת ה10 חודשים לא תמיד מוכנה לשבת בטיולון שלה, וכשהיא בוכה מאתגר להרגיע אותה כשאנחנו בחוץ כי היא לא אוהבת ידיים כל כך . 

הפחד שלי שהכל יקרה בו זמנית ואשתתק פתאום אל מול כולם ושלא אדע מה לעשות.

 

השבוע החלטתי להתגבר על החשש והכנתי לנו מראש לו״ז כייפי: בבוקר הולכות למשחקייה שקרובה לבית, חוזרות לשנ״צ שבמקביל לו אני עובדת וב5 בערב יוצאות להופעה של ״רינת ויויו״ וסבתא מצטרפת.

התעוררתי ב5 בבוקר עם אנרגיות בשמיים, עבדתי על הפרוייקט שלי, הכנתי כריכים בריאים, נשנושים, ההתארגנות הייתה רגועה, רקדנו באוטו וכשהגענו למשחקייה- גילינו שהיא סגורה :/

 

איזה באסה!!!!

הדלת סגורה, חם בחוץ, אני נוטפת מיים, מחפשת צל, מסתכלת על רומי ועל המבט שלה שמגלה שאין משחקים וחושבת מה לעשות.

לאן אני אלך עכשיו? לא תכננתי תכנית ב׳.

נשמתי, עצרתי והחלטתי שהיום אנחנו נהנות!!

לא מתבאסת, כנראה שלא פה אנחנו צריכות להיות.

לכל דבר אני מאמינה שיש סיבה.

 

איכשהו מצאתי את עצמי בקניון, במשחקייה החינמית והבנות.. נהנו מכל שנייה.

ישבתי מולן, הבטתי בהן ופשוט חייכתי.

ממה פחדתי עד עכשיו?? איזה כיף לנו!

 

הבנות שלי משתפות פעולה יחד,

רומי להפתעתי דואגת לאלין ואני מזהה תנועות חיקוי שלי.

היא אומרת לילדים שמפריעים לאלין בדרך ״זוזו״ בקול חמוד שכזה,

משחקת וצוחקת עם ילדים ועם ההורים שלהם,

אלין כבר מטפסת, עומדת, בקושי צריכה עזרה,

פתאום קלטתי כמה הבנות שלי גדלו!

הן גדלות לי כל כך מהר!

כל הכריכים שהכנתי חוסלו

הפירות- נגמרו

ואם בדרך כלל רומי בוכה כשאנחנו אומרים ״ביי ביי״ למשחקים.. הפעם היא צחקה ואמרה 

״ביי ביי״ לילדים. 

הרגשתי אמא גאה! איזה אושר!!

 

האמת, שהיה רגע שבו רומי השתטחה לה על ריצפת הקניון וזרקה את אחת הנעליים לכיוון השני. ככה פתאום, באמצע הארוחה.

אני לא נלחצת יותר ממבטים חודרים של עוברי אורח- ואם מישהו מסתכל- אני פשוט מחייכת..

אז ניגשתי אליה, התכופפתי כך שאהיה בגובה שלה בזמן שחמ״ל של אנשים שיושבים ואוכלים מביטים בנו. ושאלתי אותה מה היא צריכה ברוגע וליטוף.. 

היא הסתכלה עלי במבט מחייך, נעמדה וחיבקה אותי , הניחה על כתפי את ראשה וזה הרגע שבו  

זלגו לי דמעות של אושר.

 

אלין הביטה בנו וחייכה וזה היה הזמן לחזור הביתה לשנ״צ, לאכול צהריים כמו שצריך, לעבוד ולצאת שוב לאותה הופעה בפעם השלישית ב3 חודשים האחרונים- העיקר שהבת שלי תהיה מאושרת.

סתבא הצטרפה כי לראות הופעה ולהרים את שתיהן במשך שעה בהחלט לא בר ביצוע- והערב היה מהנה לכולנו.

 

זה היה אחד הימים המאושרים בחיי שכנראה לא אשכח, התגברתי על הפחד שלי והתמודדתי איתו.

אני מאמינה שהסיבה שהיום זרם בכל כך רוגע והנאה היא כי אני כאמא שידרתי רוגע והייתי סבלנית.

 

לא היה לי קשה לרגע. לא רציתי שהיום הזה ייגמר. יצרנו ים של פניני אושר  ואפילו אחרי יומיים יצאנו שוב לבלות יום שלם- הפעם עם חברה ועם הבן .

 

למדתי שברגע שאני משחררת את הפחדים ובוחרת ליהנות- אני מתמסרת ועושה שטויות מצחיקות עם הבנות שלי, לא חששתי לרגע במהלך אותו היום.

מי אמר שאי אפשר ליהנות בחינם!?!?

 

מתכננת את יום הבילוי הבא של שלושתינו..